נעים להכיר

אני רעות גיא בר גיל, ילידת 1977, נשואה ואמא לשלושה, גרה במושב מבוא ביתר שבהרי ירושלים.
אני מגלה וצועדת בשבילי המפגשים הנוגעים כבר הרבה שנים – בעולמות החיבורים של שיאצו, התמקדות, רפואה סינית וצ'י קונג והדברים המופלאים שקורים בהם.
אני מאמינה גדולה בחוכמתו של הגוף ובכוחו המרפא של המפגש האנושי. כל יום אני מתרגשת לפגוש נשים ואנשים שמסכימים להקשיב פנימה ברכות, עדינות וכבוד, בתהליכים המאפשרים למערכת הגוף והנפש ולצ'י המפיח בה חיים להתרווח, ולנוע קדימה לאיזון בעזרת מגע, מילים, תנועה או מחט.
וחוצמזה אני גם מאוד אוהבת לרקוד, לתפור, להתעורר במדבר, לאפות עוגיות ולקפל עגורי אוריגמי 🙂

רעות גיא בר גיל, נעים להכיר

הדרך עודנה נפקחת לאורך

בשנת 2003 הגעתי לגמרי במקרה (או אולי לא…) לבית ספר מגע – שהיום אני גאה מאוד להיות מורה בו, וחלק מהצוות השיתופי שמנהל אותו. אבל אז הייתי צעירה, וקצת אבודה יש להודות, ולא ממש התכוונתי ללמוד מקצוע טיפולי. התחלתי ללמוד שיאצו "סתם" להעשרה עצמית, אלא שמיד התאהבתי. המגע המיוחד של השיאצו כבש אותי. הרגשתי שהשקט, ההקשבה, העדינות, המפגש המזמין, כל הדברים שהשיאצו מלא בהם – הם בדיוק הדברים שחסרים מאוד בעולם שלנו היום. הבנתי שהשביל שלי עשה פניה, ואני לא ממשיכה באקדמיה אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי הרוח אלא משקיעה את כל כולי בשיאצו, מפתחת ומעמיקה את יכולות ההקשבה שלי ואת איכויות המגע המרפא. המשכתי ללמוד במגע ולצמוח בתוך הבית שהלך והתהווה לי שם, וברבות השנים הפכתי למדריכה ולמורה בבית הספר.

בזכות השיאצו נפתחתי לעולם המופלא של הרפואה הסינית, נשביתי בקסמה של החשיבה הפיוטית, המחוברת לטבע ומעוררת ההשראה, ולמדתי אותה בצורה מעמיקה במכללת רידמן. לימודי השיאצו היו גם שער הכניסה שלי לעולם התנועה מהמזרח הרחוק – התאמנתי כמה שנים באומנות הלחימה הרכה קיטאידו, והתחלתי לתרגל צ'י קונג. הצ'י קונג הפך לאהבה גדולה בחיים שלי ואחרי שנים של תרגול התחלתי להעביר את הקסם הזה הלאה וללמד בעצמי.

אל הבית השני הנוסף שלי – הלא הוא ההתמקדות בבית – הגעתי אחרי קצת יותר מעשור בעולם השיאצו, גם הפעם בלי לדעת מראש שהוא יהיה כל כך משמעותי לעשייה המקצועית שלי. בכלל חיפשתי ללמוד משהו שיעזור לי בחיי האישיים, בתקשורת במערכות יחסים קרובות. אבל גם כאן זו היתה אהבה ממבט ראשון. בן רגע הרגשתי שוב את התחושה המוכרת הזו שהגעתי הביתה. שיש כאן משהו חשוב, כמו איזו חתיכה חסרה שהלב שלי כמה אליה. כמו להיזכר בשפת אם עדינה שנשכחה. האפשרות להיות בקשר עם כל מה שבתוכנו, וגם עם האחר וכל מה שבתוכו, בכזו רכות ואמפתיה היתה גילוי משנה חיים בשבילי. ההסכמה לסמוך, להתרחב, להקשיב בסקרנות, להיות עם מה שיש – פשוט פעפעה לתוך כל המפגשים שלי עם אנשים, גם בקליניקה, גם בשיעורים וגם בחיים. די מהר השפה של ההתמקדות בבית התחילה לעצב מחדש את איך שאני פוגשת ונוגעת בגוף, ובנפש שחיה בתוכו.

ולכל אורך הדרך, אני לא מפסיקה ללמוד ולהעמיק, כמו גם להתמקד, להינגע בעצמי ולקבל הדרכה. בין השאר, הרחבתי אופקים על עבודה עם טראומה מכל מיני זוויות, על טיפוח נוכחות וחיוניות, על שימוש במילים שהגוף מבין בקלות, על עבודה עם מיניות ועוד. אני מודה מעומק הלב לכל המורים שחנכו ולימדו אותי ולאלו שעוד יעשו את זה בהמשך. עידית יוניס, מורתי הראשונה והאגדית לזן שיאצו, אילת צוקרמן, יורי סלע ונעמי אורבך-שבילי, רמי יולזרי, רן שוהם, שון גודמן, ענת גל און מורתי האהובה להתמקדות בבית שמלווה אותי יד ביד כבר חתיכת דרך, ליאורה בר נתן, קטי קמחי, כריס מקאליסטר שנותן לי השראה כמעט עשרים שנה, ניק פול, גאבור מאטה (מנפלאות הלימודים באינטרנט…) וכבר סקרנית ממי עוד אלמד בעתיד.

ככה במהלך השנים התחילו להתגבש ולהתגלות להם השבילים של המפגשים הנוגעים על צורותיהם השונות והאפשרויות המרגשות שנפתחות בזכותם. אני מרגישה מאוד מבורכת וברת מזל שאני זוכה לפסוע בהם.

ציפורי אורגמי על ענף עץ בקליניקה