שיאצו

השיאצו שאני עובדת איתו ומלמדת אותו הוא זן שיאצו. זהו זרם בשיאצו שפותח על-ידי המאסטר היפני שִיזוּטוֹ מַסוּנָגַה, שהוסיף לשיאצו הממוסד את הקשר לגישה הרפואית המזרחית, ההוליסטית יותר, והדגיש את יכולת ההכלה של המטפל. בתהליך ההכרה הממסדית בשיאצו נזנחו השורשים שלו ברפואה הסינית והושם יותר דגש על רפואה מערבית כיוון שבאותה תקופה יפן נפתחה למערב, וכל דבר שנראה מערבי יותר נחשב לטוב יותר. השיאצו הממוסד הפך יותר "טכני" ופחות "עם נשמה".
מסונגה למד וגם לימד בבית-הספר לשיאצו שהוכר רשמית על-ידי ממשלת יפן. בנוסף, הוא היה מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טוקיו, מתרגל זן בודהיזם, והיה בקיא מאוד בכתבים סיניים עתיקים. מסונגה חיבר את השיאצו בחזרה אל שורשיו במסורת העתיקה של הרפואה הסינית והוסיף לו ידע מערבי הן מתחום הרפואה והן מתחום הפסיכולוגיה, כמו גם תובנות מניסיונו הקליני העשיר. בעבודתו הוא נתן משקל לבעיות שמאפיינות את מצב האדם בחברה המודרנית – למשל הסטרס, הקצב המהיר, תחושת הניתוק והבידוד, והשפעתן על מצב בריאותו הפיזית והנפשית. התייחסותו למצבים אלו נובעת מתוך עמדה שמשלבת מחשבה מערבית ומזרחית, מדעית ורוחנית. לכן אין פלא שה"זן שיאצו" התקבל במערב בזרועות פתוחות.
הייחוד בזן שיאצו הוא הדגש על איכות המגע התומך והמרגיע, אשר מעניק תחושת ביטחון והזדמנות להרפות. במגע זה יש עדינות גדולה יחד עם עומק רב. איכות זו של מגע מאוד משמעותית בזן שיאצו, והיא מושגת על-ידי תרגול והפנמה של עקרונות המגע. בין השאר, שימוש ביד תומכת (Mother hand) שנמצאת בקשר רצוף עם המטופל, ויד עובדת שנעה על פני המרידיאן. העבודה נעשית לאורך המרידיאן כולו ולא רק על נקודות בודדות, וכך מושגת תחושה שלמה של הגוף. העיקר בזן שיאצו הוא הקשר הנוצר במפגש ולאורך התהליך, וההשפעה של הקשר הזה עלינו – כך שישנה חשיבות רבה לנוכחות "כאן ועכשיו".